ביאור שטיינזלץ על שבת קל״ג

1 תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא שכן שנינו בברייתא: לשון הכתוב "בשר" בא ללמד כי ואף על פי שיש שם בהרת — ימול, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אינו צריך לריבוי זה במקרא, אלא ניתן הדבר ללימוד בדרך קל וחומר, שכן אם שבת שהיא חמורה — דוחה אותה המילה, צרעת — לא כל שכן.

2 א קודם לכן שנינו שאמר מר החכם: מה שנאמר "בשר" בא ללמד שאף על פי שיש שם בהרת — ימול, אלו דברי ר' יאשיה. ואף ר' יונתן סובר כן מטעם אחר. ומתעוררת השאלה העקרונית: הא דבר זה למה לי קרא הכתוב לכותבו, והלא דבר שאין מתכוין הוא, שהרי אין כוונתו לחתוך את נגע הצרעת אלא למול את התינוק, וכלל הוא שכל דבר שאין מתכוין לו — מותר, ואם כן אין צורך בהוכחה מיוחדת במקרה זה!

3 אמר אביי: לא נצרכא נצרך לימוד זה לימוד זה אלא לדברי ר' יהודה שאמר ככלל: דבר שאין מתכוין — אסור. ואילו רבא אמר: אפילו תימא תאמר שהלכה זו גם כר' שמעון הסבור ש"דבר שאין מתכוין — מותר", ואולם מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה חתוך ראשו ולא ימות", כלומר, שאם זו תוצאה הכרחית מן המעשה, אין העושה יכול לאמר שלא נתכוון לתוצאה זו. ובמילה במקום הצרעת, קציצת הנגע היא תוצאה הכרחית. ושואלים: ואביי, לית ליה האי סברא אין לו, אינו מקבל סברה זו? והא והר י אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שמודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה חתוך ראשו ולא ימות"! ומשיבים: בתר לאחר שאביי שמעה להלכה זו מרבא סברה קיבל אותו.

4 איכא דמתני להא יש שהיה שונה את דברים אלו של אביי ורבא אהא על ברייתא זו: נאמר "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים תשמרו לעשות" דברים כד, ח. ולמדו מכאן: לעשות ולחתוך את הנגע אי אין אתה עושה מעשה במיוחד לצורך זה, אבל עושה אתה שיסור הנגע בעקיפין בסיב חבל גס שעל גבי רגלו, ובמוט שעל גבי כתיפו אף שיש שם בהרת. ואם עברה הבהרת — עברה.

5 ושואלים: והא ודבר זה למה לי קרא פסוק ללמדני אותו, והרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר! ועל ברייתא זו אמר אביי: לא נצרכא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא לשיטת ר' יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין — אסור. ורבא אמר ששיטה זו אפילו תימא תאמר שהיא כשיטת ר' שמעון, ואולם מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה חתוך ראשו ולא ימות", שהוא מודה בתוצאה המחוייבת מן הדברים שהעושה חייב. ושואלים: וכי אביי, לית ליה האי סברא אין לו, אינו מקבל סברה זו? והא והרי אביי ורבא דאמרי תרווייהו שאמרו שניהם שמודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה חתוך ראשו ולא ימות "! ומשיבים: אף אביי לבתר דשמעיה לאחר ששמעה לסברה זו מרבא סברה קיבלה אף הוא.

6 ועוד מבררים: ואביי לסברתו הראשונה אליבא לפי שיטת ר' שמעון, שהבינה אביי שאם אינו מתכוון לדבר, אפילו התוצאה מחוייבת ממנו אין בכך איסור, האי פסוק זה בענין מילה שנאמר בו "בשר" מאי עביד ליה מה הוא עושה בו? אמר רב עמרם: לימוד זה בא לומר שאפילו במקרה שאומר אותו אדם המל את עצמו במפורש שלקוץ את בהרתו הוא מתכוין — אף על פי כן מילה דוחה את הצרעת.

7 ושואלים: תינח נניח בגדול שמתכוון לעשות דבר אסור, אבל במילת קטן מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי הקטן איננו מתכוון כלל! אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן כי לקוץ את הבהרת של בנו הוא קא מתכוין.

8 ושואלים: אף במקרה זה, אי איכא אם יש אדם אחר המסוגל למול את הילד ליעביד שיעשה אחר! ואותו אדם מן הסתם אינו מתכוון לקציצת הבהרת אלא לקיום מצות מילה, ולא תיעשה כאן עבירה כלל. שכן אמר ר' שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא מצוות עשה ולא תעשה המתנגשות זו בזו — אם אתה יכול לקיים את שניהם בדרך כלשהי, מוטב, ואם לאו לא, שאינך יכול — יבא עשה וידחה את לא תעשה. ואף כאן אפשר לקיים גם עשה וגם לא תעשה על ידי אחר! ומשיבים: מדובר באופן דליכא שאין אחר, אלא אבי הבן לבדו הוא המסוגל למול אותו, ומשום כך היה צורך לכתוב מפורש שילמדנו שהמילה דוחה את הצרעת.

9 ב קודם שנינו שאמר מר החכם שביום טוב המילה אינה דוחה אותו אלא כשהיא נעשית בזמנה ביום השמיני ללידתו בלבד. ושואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלו?

10 אמר חזקיה, וכן תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של חזקיה אמר קרא הכתוב בענין קרבן הפסח "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" שמות יב, י, ודקדקו: שאין תלמוד לומר "עד בקר" פעמיים, ומה תלמוד לומר "עד בקר" השני — בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו, שהנותר עד בוקר החג אין שורפים אותו בו ביום, אלא דוחים את שריפתו עד היום שלאחר החג, שאין שורפים את פסולי הקדשים ביום טוב. ומכאן למדים שאף שמלאכת הבערת אש לא נאסרה כליל ביום טוב ומותר לבשל ולאפות, מכל מקום לא הותרה הבערה שלא לצורך אוכל נפש. וכן המילה, כיון שיש בה מלאכה לא הותרה אלא ביום השמיני, שאין אפשרות לדחותה.

11 אביי אמר ראיה אחרת, שכן אמר קרא הכתוב: "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" במדבר כח, י, ומכאן אנו למדים שלא מקריבים עולת חול בשבת ואף לא עולת חול ביום טוב. נמצא שאף שמותרת השחיטה ביום טוב לצורך אוכל נפש, מכל מקום אסורה היא בקרבנות, ואף במילה לא הותר חיתוך זה כיון שאיננו הכרחי בו ביום.

12 רבא אמר ראיה אחרת: כי בענין יום טוב אמר קרא הכתוב: "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שמות יב, טז, ומן ההדגשות היתירות למדים אנו כי "הוא" כוונתו שמותרים אף דברים לצורך החג — ואולם לא מכשירין וכלים לצורך אכילה שהם אסורים. "לבדו" — ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא שאף על פי שהיא באה, נלמדת מקל וחומר שמילה שלא בזמנה תדחה יום טוב, הרי הדגיש הכתוב "הוא לבדו" — ולא דברים אחרים.

13 רב אשי אמר: כיון שיש במצוות החג לא רק מצות לא תעשה כי אם גם מצות עשה, שכן "שבתון" שנאמר — עשה הוא, והוה ליה ונהיה, נעשה לו יום טוב גם עשה וגם לא תעשה, וכלל הוא שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה המצויים במצוה אחרת.

14 ג שנינו במשנה שכלל אמר ר' עקיבא: כל דבר שאי אפשר לעשותו מבעוד יום — מותר לעשותו בשבת, אבל מכשירי המצוה שניתן לעשותם מערב שבת אסור לעשות בשבת. אמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' עקיבא בענין זה.

15 ותנן נמי גבי ושנינו במשנה גם כן אצל ענין פסח כי האי גוונא כעין זה: כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת. ולעומת זאת שחיטה של הקרבן שאי אפשר לעשותה מערב שבת, שהרי קבוע לה זמן מן התורה — דוחה את השבת. ואמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה כר' עקיבא.

16 ומעירים: וצריכא וצריך להודיענו פעמים שהלכה כר' עקיבא. דאי אשמעינן גבי שאם היה משמיע לנו שהלכה כר' עקיבא אצל מילה, היינו אומרים: התם שם הוא שמכשירין שאפשר לעשות מאתמול לא דחו דוחים את השבת משום דליכא שאין עונש כרת גם אם ידחו את המילה, שהרי אין חיוב כרת אלא לכשיגדל הילד ויגיע לחיוב במצוות. אבל פסח דאיכא שיש בו כרת — אימא לידחו אמור אם כן שידחו המכשירין את השבת, על כן היה צורך להשמיע גם בהלכות פסח.

17 ואי אשמעינן גבי ואם היה משמיע לנו אצל פסח בלבד, הייתי אומר שכך הדין משום שלא נכרתו עליה, על מצות הפסח שלש עשרה בריתות, ואינה חשובה כל כך. אבל מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות — אימא לידחו אמור שידחו את השבת, על כן צריכא צריך היה להודיענו הלכה זו בשני המקרים.

18 ד משנה תינוק שהיום השמיני ללידתו חל בשבת וצריך להימול בו ביום, עושין את כל צרכי המילה אף בשבת: מוהלין את הערלה ופורעין מסירים את העור החופה את הערלה ומוצצין את הדם משם ונותנין עליה איספלנית תחבושת וכמון לרפואה.

19 ואם לא שחק את הכמון מערב שבת — לועס אותו בשיניו ונותן אותו על מקום המילה לרפואה. אם לא טרף עירב יין ושמן מערב שבת שהיו עושין תערובת זו לרפואה ולחיזוק — ינתן זה היין בעצמו וזה השמן בעצמו.

20 ואין עושין לה למילה חלוק כעין כיס לתחבושת לכתחילה בשבת, אבל כורך עליה סמרטוט לחבישה. אם לא התקין הכין את התחבושת מערב שבת שתהא במקום שנעשית בו המילה — כורך על אצבעו את התחבושת ומביא אותה בשבת, ואפילו מחצר אחרת. שאף שהתירו את ההבאה, מכל מקום הצריכו לעשות בה שינוי להביאה כדרך מלבוש.

21 א גמרא ושואלים על המשנה מכדי קתני כולהו הלא שנה את כולם שאת כל הדברים הנצרכים למילה פירט במשנה, ואם כן מה שהוסיף אחר כך "ועושים בשבת כל צורכי מילה" לאתויי מאי להביא, להוסיף את מה בא?

22 ומשיבים: לאתויי הא להביא, להוסיף דבר זה דתנו רבנן ששנו חכמים: המל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה — חוזר ומתקן חתיכות עור שלא חתך כראוי, בין כשהיו אלה על הציצין חתיכות עור ובשר המעכבין את המילה, שאין הילד נחשב נימול אם הושארו, בין על הציצין שאין מעכבין את המילה. ואולם אם פירש מן המילה הרי על ציצין המעכבין את המילה — חוזר, שהרי עדיין לא נעשתה המצווה כתיקונה, ואולם על ציצין שאין מעכבין את המילה — שוב אינו חוזר. ואם כן, "כל צרכי מילה" פירושו לפי הסבר זה תיקון המילה אפילו בציצין שאינן מעכבין כשהוא עדיין עוסק במילה.

23 ולעיקר דין זה שואלים: מאן מיהו התנא הסבור כי כאשר כבר פירש אדם מן העיסוק במצוה שוב אינו חוזר? כלומר, מיהו המעלה את הסברה שכל עוד אדם עסוק במצוה שהותר לו לעשותה בשבת יכול הוא להשלימה, אבל כרגיל אין עושים בשבת אפילו מצוה מעבר לשיעורה ההכרחי אם יש בכך חילול שבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: דעה זו שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן הפסח שחל להיות בשבת — מפשיט אדם את הפסח עד החזה כדי להוציא מתוכו את החלקים הבאים למזבח, ואינו מפשיט יותר, כיון שאין הדבר הכרחי למצות היום, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין אף את כולו.

24 על השוואה זו מקשים: ממאי ממה בא אתה להשוות? שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם שם שאינו עושה יותר מכדי הצורך אלא משום דלא בעינן שאין אנו צריכים בענין זה לקיים "זה אלי ואנוהו", שאיננו צריכים להדר בהפשטה, שהרי לצורך מצות ההקרבה אין הבדל באופן ההפשטה. אבל הכא דבעינן אבל כאן במילה שאנו צריכים לקיים "זה אלי ואנוהו", לעשות את מצות המילה בהידור יתר, אם כן הכי נמי כך גם כן יודה ר' ישמעאל שיש לעשות את המצווה בדרך המהודרת ביותר.

25 ומהי מקור הלכה זו של "זה אלי ואנוהו" — דתניא שכן שנינו בברייתא ממה שנאמר "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" שמות טו, ג דרשו חכמים: "אנווהו" מלשון נוי, ולמעשה: התנאה לפניו במצות, שאף שהמצווה כשרה גם באופן אחר, מכל מקום ראוי לעשותה נאה ככל האפשר. וכגון: עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, וספר תורה נאה בקלפו, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו את הספר בשיראין אריג משי נאין.

26 אבא שאול אומר: "ואנוהו" — יש לפרש כמו "אני והוא", לאמור הוי דומה כביכול לו לקדוש ברוך הוא, מה הוא חנון ורחום — אף אתה היה חנון ורחום. ומכל מקום לענייננו אין להוכיח מדברי ר' ישמעאל, שייכן שבמצות מילה מודה אף הוא.

27 אלא אמר רב אשי: יש לראות את הדברים בשיטה אחרת, והא מני ברייתא זו שבענין מילה של מי היא —כשיטת ר' יוסי היא, דתנן שכן שנינו במשנה: בין שנראה הירח החדש בעליל בגלוי, לעיני כל, ובין שלא נראה בעליל — מחללין עליו את השבת, שעדי הראייה שראו את מולד הירח מחללים את השבת אם צריכים הם לכך כדי להגיע למקום מושב בית הדין ולהעיד. ר' יוסי אומר: אם נראה הירח בעליל — אין מחללין עליו את השבת, שבוודאי כבר העידו עדים אחרים שמקומם קרוב יותר למושב הסנהדרין, ונמצא שאם יבואו אלו הרחוקים להעיד יחללו את השבת שלא לצורך. ואם כן הרי שסבור ר' יוסי אם נעשה כבר עיקרה של המצווה — שוב אין מחללין את השבת.

28 ודוחים את ההשוואה: ממאי ממה אתה מסיק זאת? דילמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר ר' יוסי התם שם בעדות החודש כך אלא משום שלא ניתנה שבת לידחות, שכיון שנראה הירח בעליל והעידו עליו שוב אין כל צורך בעדים נוספים שיבואו ויחללו את השבת ולא ניתנה רשות לחללה. אבל הכא כאן במילה שניתנה שבת לידחות, שהרי מותר אפילו להתחיל במילה בשבת — הכי נמי כך גם כן יהא מותר אף לדעת ר' יוסי לגמור את המילה.

29 אלא אמרי נהרדעי אמרו חכמי נהרדעא: דעה זו כשיטת רבנן דפליגי עליה החלוקים עליו על ר' יוסי במקום אחר היא. דתנן שכן שנינו במשנה: ארבעה כהנים נכנסין אל ההיכל בכל שבת לסדר את לחם הפנים, שנים מהם בידם שני סדרים מערכות של לחם, ביד כל אחד שש חלות. ושנים בידם שני בזיכין כלים המלאים לבונה. וארבעה כהנים מקדימין ונכנסים לפניהם, שנים הבאים ליטול את שני הסדרים המונחים על השולחן מהשבוע הקודם, ושנים הבאים ליטול את שני הבזיכין. ואז המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום, והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון, אלו מושכים את הלחם הישן, ואלו מניחין, וכך יוצא שטפחו של זה בצד טפחו של זה ותמיד יש לחם במידה הראוייה על השלחן, משום שנאמר "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" שמות כה, ל.

30 ר' יוסי אומר: אפילו אלו נוטלין לגמרי את הלחם הקודם ורק אחר כך אלו מניחין את החדש, אף זה היה בכלל "תמיד", ואין צורך לעשות את הדברים בלא הפסקה כלל. נמצא שסבורים חכמים שאם מפסיק רגע קטן בעשיית מצווה הרי זה כאילו בטל לגמרי מעשייתה, ולאותה שיטה הרי גם בענין מילה, שהפסיק בעשייתה — הרי זה כאילו סיים את המצווה ושוב אין לו רשות לחזור עליה, ששוב אינו נחשב כעוסק בה.

31 ב תנו רבנן שנו חכמים: מהלקטין גומרים לחתוך את המילה, ואם לא הילקט — ענוש כרת. ושואלים: מני דין כרת זה מיהו הענוש בו? אמר ר' כהנא: אומן המוהל. שאם לא גמר האומן את המילה בשבת הרי הוא ענוש כרת שעשה פצע בלא לעשות מצווה.

32 מתקיף לה מקשה על כך רב פפא: מדוע יתחייב האומן? לימא להו יאמר להם: אנא עבדי פלגא אני עשיתי מחצית המצוה — אתון עבדיתו פלגא אתם תעשו מחצית המצוה האחר, ואיני חייב — משום שהתעסקתי בפעולה של מצוה, אף שלא גמרתיה. אלא אמר רב פפא: אין מדובר כאן במילה בשבת אלא במצות מילה בכללה, ומיהו החייב בכרת — אדם גדול שנימול בזמנו, אבל לא הילקטו את מילתו, שעדיין לא נימול כהילכתו — חייב כרת כמי שלא נימול.

33 מתקיף לה מקשה על כך רב אשי: אם כן, מה חידוש בדבר? והלא גדול בהדיא כתיב ביה במפורש נאמר בו "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" בראשית יז, יד! אלא אמר רב אשי: לעולם מדובר באומן ובשבת, וכגון דאתא שבא, המוהל למול בין השמשות של יום השבת קרוב למוצאי שבת, ואמרו ליה לו: לא מספקת תספיק לגמור את המילה, ואמר להו להם: מספקינא מספיק אני ואמול בו ביום, ועבד ועשה ולא איסתפק הספיק לגמור את המילה לפני צאת השבת, ואישתכח ונמצא שחבורה הוא דעבד שעשה בילד, אבל לא קיים עדיין מצווה, ולכן הוא ענוש כרת כמי שעשה חבורה שלא לצורך מצווה, שהרי הזהירוהו מתחילה שלא יעשה זאת.

34 ג שנינו במשנה שמוצצין את המילה בשבת. אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ אומן, מוהל שאינן מוצץ בכל מילה — סכנה הוא לילד הנימול ועברינן ליה ומעבירים אותו מתפקידו כמוהל.

35 ומעירים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי מדקא מחללי עליה שבתא מכיון שמחללים על כך את השבת ודאי אם שבלא זה סכנה הוא, שהרי לא היו מחללים את השבת על דבר שאיננו סכנת נפשות! ומשיבים: אין זו הוכחה גמורה, שכן מהו דתימא שתאמר ותוכל לחשוב כי האי דם מיפקד פקיד דם זה רק כנוס וצרור במקום והמוציא דבר הכנוס במקומו אין בו איסור מלאכת דישה מן התורה, ולכן הותר הדבר ולא משום סכנה, על כן קא משמע לן השמיע לנו כי דם זה חבורי מיחבר מחובר הוא והמוציאו עושה דבר האסור מן התורה בשבת, ואולם בכל זאת הותר הדבר משום סכנה.

36 ודומיא בדומה לדין איספלנית וכמון השנויים במשנה, מה איספלנית וכמון כי לא עביד כאשר אינו עושה אותם סכנה הוא לילד, אף הכי נמי כי לא עביד כאן גם כן כאשר אינו עושה מציצה לילד לאחר המילה סכנה הוא לילד וניתנת שבת להידחות מפני הסכנה.

37 ד שנינו במשנה: ונותנין עליה על המילה איספלנית בשבת. אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא האיספלנית של כל הפצעים יש לעשותה שבע מנות חלב ומנה אחת של שעוה. רבא אמר: איספלנית יש לעשותה קירא וקלבא רישינא שעוה ושרף אילן.

38 דרשה רבא לרפואה זו במחוזא, קרעינהו קרעו בני מניומי אסיא למנייהו הרופא את את בגדיהם מרוב צער שנודע לכל כיצד לעשות האיספלנית ולא יזדקקו להם. אמר להו להם רבא: שבקי לכו חדא הינחתי לכם רפואה אחת שלא גיליתי, ותוכלו להשתמש בדבר ולהרוויח. וכפי שאמר שמואל: האי מאן דמשי אפיה ולא נגיב טובא מי שרוחץ את פניו ואינו מתנגב הרבה — נקטרו ליה נעשים לו בבשרו